Emath - בגרות במתמטיקה, פיסיקה

בס"ד

לקראת יום ירושלים – הלא לכל שירייך אני כינור...

עם תקומת מדינת ישראל זכינו להוסיף ללוח השנה שני מועדים חדשים - יום עצמאותנו ויום שחרור ירושלים. בעוד יום העצמאות נחגג ברוב עם והדר, ברחובות הערים ובקרב שכבות נרחבות באוכלוסייה, לעומתו, יום ירושלים לא התפשט בקרב כלל הציבור ורבים וטובים לא מודעים לקיומו או לסיבות שהביאו לקביעתו.
מאמר זה ינסה לשפוך מעט אור על יום מיוחד זה ולהסביר מה כה קסום וקדוש בה, בירושלים, שמחבר אותה לנשמתו ולליבו של כל יהודי ויהודי כבר למעלה מ- 3000 שנה?
התפילות נענו!! 19 שנים חלפו מאז מלחמת העצמאות בשנת 1948, עת נבצר מכל יהודי להתקרב אל העיר העתיקה ואל הכותל המערבי, וכמעט 2000 שנה לאחר חורבן בית המקדש השני והתפוצה לגלות הנוראית – והינה שוב שליטה וריבונות יהודית בהר הבית.
היה זה ב-7 ביוני 1967, כ"ח באייר תשכ"ז, ביום השלישי למלחמת ששת הימים, עת הקיף כוח צנחנים ישראלי את העיר העתיקה.
מפקד הכוח, מרדכי (מוטה) גור, פקד על החיילים ואמר: "אנחנו מתקרבים לעיר העתיקה. אנחנו מתקרבים להר הבית, לכותל המערבי. העם היהודי התפלל במשך אלפי שנים לרגע היסטורי זה. ישראל מחכה לניצחוננו. עלו והצליחו!".
ואכן, כוח הצנחנים הסתער בעוז ומתוך תחושת שליחות היסטורית. בתיאורים שלאחר הקרב רבים מהם סיפרו שהם הרגישו שהם לא לחמו שם לבדם. היו איתם דורות רבים של יהודים, שבמשך אלפיים שנות גלות וריחוק מהמולדת נבצר היה מהם להגיע למקום קדוש זה. יחד, כתף אל כתף, תמכו בהם ולחמו איתם מיליונים כה רבים, אשר לאורך הדורות החלום על "ירושלים" הרעיד את ליבותיהם.
ואז, כפי שההיסטוריה מלמדת, לאחר קרב עקוב מדם פרצו ראשוני החיילים את קווי ההגנה הירדנים. הרב שלמה גורן, שהיה בג'יפ הראשון שנכנס מבעד לשער ציון ושהחזיק בספר תורה בידו לאורך כל המבצע, תקע בשופר, ומוטה גור דיווח שוב בקשר והפעם בקול חנוק מדמעות: "הר הבית בידינו!!". היה זה יום של גבורה ודמעות, כמו פגישה מחודשת בין אם לילדיה שלא התראו במשך שנים רבות. יום זה סחף את העם היהודי כולו בארץ ובחו"ל בפרץ אופוריה ובשמחה חסרת תקדים וזכה לאזכור קבוע ומיוחד מידי שנה ושנה.

מה כל כך מיוחד בירושלים שעיני כל העולם נשואות אליה? מדוע ירושלים מלווה את העם היהודי בחלומות, בתפילות, במאוויים, בשירה, בספרות, במדרש ובאגדה מאז היווסדה? מדוע נשמתו של כל יהודי לאורך כל הדורות נכספה לראותה?
פתרון לתעלומה מתחיל לפני כמה אלפי שנים. פסוק בפרשת "ראה" (דברים יב, ה) מורה לנו לעבוד את הקב"ה "במקום אשר יבחר ה'". ה"מקום" הזה הוא הר המוריה בירושלים (הר-הבית), מקום בית המקדש. בנקודה זו בדיוק התרחשו כמה מהאירועים הרוחניים החשובים בהיסטוריה – על פי אחת הדעות זהו המקום שבו הקריב נח קורבנות כשיצא מהתיבה, זה המקום שבו עקד אברהם את יצחק על המזבח, זה המקום שבו חלם יעקב על הסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, זה המקום שכבש דוד המלך והפך לבירתו וזה המקום שבו הקים שלמה המלך את בית המקדש. כל אלה קרו במקום שבו בחר ה' וקשורים בקשר ישיר אליו ואל תכניתו עבורנו, עם ישראל.
גורשנו ממנה אינספור פעמים, אך תמיד חזרנו לירושלים, כשכמיהה מיסטית, ואולי אף גנטית, מושכת אותנו אליה באופן בלתי נמנע. השכל היהודי יודע שהבורא הוא אינסופי ואינו יכול להיות במקום אחד בלבד, אך הלב מרגיש שהוא שוכן בירושלים. משחר ההיסטוריה קיימת ברית נצחית בין העם היהודי לבין עיר זו, ועל כך מעידים אנו בפסוק: "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז).
מעמדה המיוחד של העיר ניכר היטב בדברי הנביאים ובדברי חז"ל. על ירושלים לחמו במשך הדורות וסביבה נרקמו אגדות ונכתבו שירים ופיוטים. דוד המלך אמר על ירושלים: "יפה נוף משוש כל הארץ", ואילו שלמה המלך המשיל: "יפה את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים" (שיר השירים ו). על יופייה העידו חז"ל באומרם: "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו, ואין לך יופי כיופייה של ירושלים". חכמים אמרו שהיא "אורו של עולם" ובמדרש נמנו לה שבעים שמות.
מסיבה זו כולם רצו לקחת אותה מאתנו (לצערנו עד עצם היום הזה...). מי לא קינא בנו וניסה לשים את ידו או רגלו בעיר ואיזה עם ישב בצד והניח לנו לחיות כאן חיים נורמליים? הפרסים, היוונים, הרומאים, הביזנטיים, הצלבנים, הממלוכים, העותומאניים, הבריטים, הירדנים – כולם ניסו לנכס לעצמם את נקודת החיבור האמתית של הקב"ה עם העולם ובסופו של דבר, ולמרות הכול – אנחנו עדיין כאן.

עבור האדם המאמין השם "ירושלים" היא כמעין מילת קוד שנתן לנו הקב"ה המסמלת את כל החיובי והנכון שאנו מייחלים עבור עצמנו ועבור העולם כולו. מסיבה זו קיום אורך החיים הדתי מזכיר לנו בכל יום כמה פעמים את ירושלים ובכך שולח לנו מסר ותזכורת להבדיל בין העיקר והטפל ובין הטוב והרע בחיינו. כאשר יהודי מתפלל מחוץ לישראל הוא מכוון את עצמו פיזית ומנטאלית כלפי ישראל וכאשר הוא מתפלל מישראל הוא אמור לכוון את עצמו לכיוון ירושלים. בכל אחת משלושת התפילות בכל יום אנחנו מזכירים את ירושלים ומייחלים לבנייתה, בתפילת "תחנון" אנו מבכים את מצבה וב"ברכת המזון" אנו מברכים אותה. המגדילים לעשות קמים בכל לילה ואומרים את "תיקון חצות" שמוקדש כולו לירושלים. מעבר לכך, בכל שמחה ואירוע מיוחד, כדוגמת אירוסין, שוברים צלחת לסמן בזה כי אין השמחה שלמה כל עוד בית המקדש טרם נבנה בשלישית, ובנישואין מתחת לחופה שוברים את הכוס ושמים אפר על ראש החתן באמרנו: "לשום לאבלי ירושלים פאר תחת אפר". גם כאן בעיצומו של רגע גדול ומרגש זה אנו זוכרים ונאמנים לעיר בירתנו.

האיחוד בין חלקי העיר המזרחים למערבים, שארע במלחמת ששת הימים, הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכת הימים של אחדות ירושלים. אחד מתפקידה העיקריים של ירושלים הוא לקבץ את כל ישראל ולאחד אותם סביב רעיון ומטרות משותפים. כך היה שלוש פעמים בשנה בזמנים בהם בית המקדש היה קיים והמוני ישראל עלו לרגל ופגשו אחד את השני, וכך, בתקווה ובשאיפה, אמור להיות גם כיום כשכולנו נתגבש ונתאחד סביב הקדושה שירושלים מייצגת. מהבחינה הזו ירושלים היא לא רק ירושלים המאוחדת אלא היא בעיקר ירושלים המאחדת, כפי שכתוב באחד הפסוקים הנודעים שמתארים אותה בתהילים פרק קכב': "עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו".
התלמוד הירושלמי פירש משפט זה באומרו "עיר שחוברה לה יחדיו - עיר שמחברת ישראל זה לזה", וחז"ל טענו כי להבדיל משאר חלקי הארץ, ירושלים לא נחלקה לשבטים והיא קניינה של האומה כולה.
עקרון זה זכה להתייחסויות והנחיות מעשיות מצד פוסקי ההלכה השונים לאורך הדורות. הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא ההלכה לפיה אסור להשכיר בכסף בתים לעולי רגל, וזאת משום שהיא אינה רכושו הפרטי של אף אחד, "אלא בחינם נותנים אותם להם ונכנסים לתוכם". ההקפדה על עקרונות אלו הביאו את המבקרים הרבים שהגיעו אליה להרגיש תמיד בני בית, חרף הצפיפות הרבה, כפי שגם אומרת הגמרא: "ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים" (מסכת יומא כ"א) . למרות שמאז הרבה מאוד השתנה, עדיין עד היום בשריד האחרון לכל הפאר הזה, בכותל המערבי של בית המקדש, ניתן גם כן לחוש מעין "כל ישראל חברים" עת יהודים מכל המקומות ומכל הגוונים, הצבעים והזרמים מתקבצים יחד באהבה להתפלל לקונם ולבקש רחמים על עמם.
לצערנו, למרות כל זאת, ולמרות התמונה האידאית שאנו רוצים לייחס לה, המתבונן בתולדותיה של ירושלים רואה שלא תמיד, אם לנקוט בלשון המעטה, העיר אכן "חוברה לה יחדיו". הפילוג והמאבקים לא היו רק בין היהודים לבין שכניהם הלא יהודים, אלא, חמור ומצער אף הרבה יותר מכך - גם בתוך הציבור היהודי פנימה, ויעידו על כך קירותיה הרצופים בפשקווילים וכרוזים, נידויים והחרמות. ההיסטוריה של העיר מעידה שבכל פעם בשלושת-אלפים השנה האחרונות כשהעם היה מפולג ומפוצל העיר "הקיאה" אותנו מעליה ושלחה אותנו לגלות כזו או אחרת. כשבמעשינו, מחשבותינו ורגשותינו אנו לא ראויים לקדושתה, אנחנו מוצאים עצמינו מחוצה לה. תובנה זו צריכה לשמש קריאת אזהרה לכולנו גם היום. המאבקים בין דתיים לחילונים, בין ימנים לשמאליים, בין אשכנזים וספרדים, וכו' וכו' רק מחלישים אותנו מבפנים. ניתן לראות כיצד גם היום אויבינו (המוצהרים, וכמוהם גם אלה שמתחפשים לידידים) מנסים לנצל את העובדה שאנחנו משוסעים כדי לסלק אותנו שוב מהעיר המהווה את הלב והשורש של העם. כמו כל דבר קדוש, כך גם ירושלים היא משהו מוחלט וטוטאלי - ניתן לחיות בה חיים ערכיים ונעימים של שיתוף ואחדות, או לחלופין להיות מגורשים ממנה שרוטים וחבולים בגוף ובנפש.
ביום העצמאות חגגנו את הנס הגדול של עצמאותנו וחזרתנו למצב הטבעי והנורמלי של עם ישראל כעם ריבוני היושב בארצו. ביום ירושלים, לעומת זאת, אנו נקראים לעלות קומה ולהתחבר לתוכן הפנימי והרוחני של תהליכי הגאולה העוברים עלינו, ולחבר בחיינו את קדושת השכל והלב וקדושת המעשים גם יחד, כאשר המפתח להצלחה הוא בראש ובראשונה באחדותנו.
חשוב להבין – להיות מאוחדים אין פרושו להיות אחידים. זה בסדר לחשוב אחרת, אולם התנאי הבסיסי הוא שיהיה כבוד הדדי.

יום ירושלים שמח, ניר אביעד