פה טמונה הטעות בפרדוקס.
במקרה היפותטי כזה, של נביא מוחלט שאינו טועה לעולם, כלומר כזה שיש לו ידיעה מוחלטת על העתיד, הוא נמצא מחוץ לגבולות הזמן כמו שאנו מכירים אותם. לומר עליו ש־"אינו יכול לשנות את מה שכבר נעשה" זו טעות, כי ברגע שאנו מחליטים משהו בהווה, הנביא משנה רטרואקטיבית את העבר לפי הבחירה שלנו, שכן הוא ידע אותה מראש.
שים לב שכתוב "אבל הבוחר יודע שהנביא לא יכול לשנות מה שכבר נעשה" כלומר הבוחר חושב שהנביא לא יכול לשנות את מה שכבר נעשה, אבל זה לא אומר שהנביא לא יכול לשנות.
במצב שכזה
קשרי הסיבתיות כבר אינם תלויים בזמן. העבר הוא אמנם רק עבר אחד, אך הוא למעשה נקבע מבחינתו ע״פ הפעולות שלנו בעתיד.
זו וריאציה שונה של בעיית הידיעה והבחירה הקלאסית, הסתירה כביכול בין דטרמיניזם או אומניציינטיות כלשהי (אומניציינט=כל־יודע) לעומת הבחירה החופשית, רק מהכיוון ההפוך.
השאלה הקלאסית מציבה את ידיעתו המוחלטת של האל על מעשינו בעתיד, אל מול הבחירה שלנו לעשות אותם, או "איך יש לי בחירה חופשית עכשיו אם האל כבר ידע אותה אז?", ובפרדוקס השאלה היא "איך הנביא יכל לדעת אז אם אני בוחר עכשיו?"
אך גם בה התשובה פועלת באותו אופן - האל נמצא מחוץ לגבולות הזמן, הידיעה שלו על מה שהתרחש/מתרחש/יתרחש בעולם לא נמצאת בנקודת זמן ספציפית. גם כאן הסיבתיות מנוגדת לכיוון הזמן,
הבחירות שלנו בעתיד הן שגרמו לידיעתו של הבורא, למרות שכביכול מאוחרות לה כרונולוגית (כי הלה למעשה בלתי תלויה בזמן).
(מנקודת הראות שלנו זה נראה כאילו אנו בוחרים עכשיו ובכל רגע ורגע בנפרד, מנקודת הראות שלו - כל רגעי הבחירה הם היינו־הך, ואין זה סותר את העובדה ש
זו אכן בחירה שלנו)
יוצא מכאן שהעבר, כמו העתיד, הוא דבר נזיל. לנו עדיין נשארת "זכות הבחירה" מכיוון שהעבר לא "כופה" עלינו שום דבר.
היה אפשר גם להכניס לנושא את קאנט ו־"משקפי־השמש" שלו, ולומר שכל עוד לנו עצמנו אין את אותה ידיעה מוחלטת, אין היא רלוונטית כלל. העולם הוא מה שאנו מסוגלים לתפוס בהכרתנו
(פנומנה/התופעות), ואין משמעות ממשית למה שמעבר לכך
(נואומנה/העולם כשלעצמו). אבל נוותר להפעם.

סימניות